הללויה יריעת יוטה, ספריי וטושים כסופים - אלה הכלים באמצעותם מביע עידו גורדון את הקריאה המטאפיזית שלו: "הללויה". קריאה ריקה? אמונית? מלאת כוונה? אירונית? גם וגם וגם כנראה. האמנות של גורדון תמיד סבה סביב סמלים שחוקים. בעיקר כאלה המבטאים את הרף העין של קיומנו השברירי: גולגולת, שעון, נר (שחוזר ומפציע גם בסדרה הנוכחית בעבודה "הללויה 4"). אלו הם אינם סמלים איזוטריים הדורשים פענוח מורכב, אלא סמלי יסוד של תרבות המערב, המפצירים: "זכור את המוות". דרכם, כמו דרך כותרת התערוכה ("הללויה") או שעון צלב הקרס שהציג לא מזמן בגלריית "החנות", נדמה כי גורדון מבקש לשאול לגבי הכוח המוזר של הקלישאה המטאפיזית. ״הללויה״ היא תערוכה של קווים ומישורים. גרידים על גדרות על אלכסונים נערמים זה על זה באופן כמעט כפייתי. אבל זוהי לא תערוכה פורמליסטית. למעשה, בלבה עומדת שאלה של משמעות. כל עבודה היא כמו אלגוריה קטנה לקשר של הציור עם העולם ועם העולם שמעבר. ציור יכול להיות שטחי (גרפי), אבל גם מסתורי, לחסום את המבט, אבל גם לפעור עבורו נתיבים, לחקות את המציאות, אבל גם להחליפה ביקום חסר אחיזה של הפשטה. קחו, למשל, את העבודה "הללויה מס. 11": ההתרחשות הציורית נחסמת במפגיע במישור הקדמי על ידי גדר מצוירת, חיקוי של אובייקט ספציפי בעולם; במישור השני אנחנו פוגשים צורה גיאומטרית מופשטת: ארבעה אלכסונים פוגשים ארבעה קווים ישרים; מאחוריהם כתם שחור ערטילאי, או שמא מפלצת? תלוי אם בחרנו בדרך המופשט או הפיגורה, אם בחרנו לראות בהצטלבות הקווים עיניים קורנות באפלה; שלוש השכבות האלה נערמות כולן על יריעת יוטה, החומר הגולמי ממנו מכינים גדרות; והיריעה בעצמה תלויה על גדר של ממש, "הדבר האמיתי". כל מישור, אם כן, מגלם קשר אחר בין דימוי לעולם, והם נבנים שכבה-שכבה, כמו בפוטושופ, משלב חזותי אחד על משלב חזותי אחר (בציור "הללויה 10" ספרתי שמונה כאלה). מבעד לסבך המישורים והקווים עולה החידה הגדולה — האופן שבו ציור יכול לנוע מן הארץ לשמיים וחזרה. העבודות אינן מסוות את תהליך היווצרותן. מקרוב אנחנו רואים את יובש הטוש, את גסות היוטה, את החורים ביריעה, את ה"שגיאות" בדיוק הגיאומטרי. אבל בו בזמן אנחנו לא יכולים שלא להתמכר לסדירויות הצורניות המספקות, לצבעוניות הרדיואקטיבית, למיסטיקה הגלומה בהתכנסות פשוטה של קווים אל נקודת מגוז. רגע אחד זו אסופת קווים, ורגע אחר פורטל קוסמי. הסדרה כאילו מעמידה את הצופה במבחן. כמו סטראוגרמה, היא שואלת: מה אתה מסוגל לראות בי? האם תוכל להבחין במטאפיזי שבצורני? בכמיהה אל המֵעבר החבויה בתוך רישומי סרגל מכניים? בקצרה, האם אתה מאמין (באמנות)? כל מי שגדל בשנות ה-90 זוכר את הסדרה ״גולשים בזמן״ (Sliders), שבכל אחד מפרקיה הופיע דאוס אקס מכינה קבוע: מעין "חור תולעת" שאפשר לדמויות להימלט ליקום מקביל. אולם כדי לעבור לאותו יקום נדרשה אמונה, נדרש האומץ לנתר אל תוך "חור התולעת". לבצע leap of faith. אם תשאלו את עידו גורדון, או אותי, האמנות כולה היא leap of faith אחד גדול. האם אתם מסוגלים לנתר?