בחדר צדדי בסדנאות האמנים בתל אביב מוצג עד מחרתיים (שבת) כולל, מיצב וידיאו של יסמין דייויס, שכאופייני לה מלא במסתורין טורד-נפש והוד קולנועי. בבית האמנים בתל אביב מוצגת (עד 13.5) "אני צופה בך מבדידותי הטראגית", תערוכה של התאומות הזהות ניל וקארין רומנו, ששוב לוקחות צעד קדימה באבולוציה של הציור האאוטסיידרי-סוריאליסטי המתפוצץ מעזות צבע ומבע שלהן. אבל כבר כתבתי על דייויס ועל האחיות רומנו יותר מפעם אחת. לפיכך, בצעד שעשוי להיראות מזוכיסטי, אתמקד בתערוכה הפוכה באופיה מהנ"ל – מינורית ברמה שאפשר לחשוד בה שהיא מקבילה למה שאני מכנה "אינדי חלושס" במוזיקה. למה אני עושה את זה לעצמי ולכם? כי תהליך ההשתכנעות שהמינורי איננו חלושס מאפשר שיח מעניין. מהו אינדי חלושס? משהו לא בהכרח גרוע אבל שמעניק למאזין הרגשה שמשהו חסום; שפילטר כלשהו מסנן תעצומות רגש שנדמה שנמצאות מצדו השני. הסיבה לפילטר: פחד השם המלודרמטי במתכוון של התערוכה, "הללויה", מגוחך במטען הענק שלו וגם חושף כמיהה אמיתית. ריחוק אירוני פוסט-מודרני זה לא אי אפשר לקרוא לעידו גורדון פחדן. רק בחודש שעבר עורר מהומונת כשהציג שעון שמחוגיו יצרו צורת צלב קרס בתנועתם בתערוכה קבוצתית (מצוינת) בגלריית חלון הראווה "סטודיו עליה". הוא הציג צלבי קרס – מצחיקים, מקאבריים, קומיקסיים – גם בשנה שעברה בתערוכת יחיד ב"חלל בסטודיו", שהצליחה להפוך את החדרון הפיצי למבוך עמוס, מטורף ומתגמל. לתערוכתו החדשה שם מלודרמטי במתכוון, "הללויה", עניין שאופייני לדור שאליו הוא משתייך: השם מגוחך במטען הענק שלו וגם חושף כמיהה אמיתית. כמו "אהבה", שם ספרה של מילניאלית אחרת, מעין איתן, שכרך טקסט שכולו אינוונטר של קהות-חושים פצועה ופוצעת. בשני המקרים, ריחוק אירוני פוסט-מודרני זה לא. "הללויה" ניצבת בנקודת פתיחה נחותה: אין צלבי קרס. הטקסט המלווה של ארנון בן-דרור (שמריץ עם גורדון את פודקאסט האמנות "דברים בעולם") מתעכב על הנעדר ומזכיר את השעון הנאצי כעבודה שדרכה גורדון "מבקש לשאול לגבי הכוח המוזר של הקלישאה המטאפיזית" (גילוי נאות: ב-2020 הזמין אותי בן-דרור לשיחה על ביקורת אמנות בגלריה רוארט). שעונים לא נאציים יש: אחד חרוט על ריבוע כסוף, השני מצויר באדום על קיר כחלק ממיצב רדי-מייד פיסולי בחדר נפרד בגלריה, המורכב מרביעיית ארונות מתכת חלודים שכובים על צדם, אולי בית קברות לחרשי ברזל גבריים בקנון הישראלי. שני השעונים הם פרצופים מטופשים; המתכתי שבהם טיפה נמס, אולי פרודיה על דאלי. יש גם גולגולת כסופה נמסה על הרצפה בחלל המרכזי, שבו הוקמה גדר מתכת מהסוג שתוחם אירועים, ועליה תלויים הציורים שמערבבים במינונים שונים גריד גיאומטרי-גרפי קר ומרחיק עם אלמנטים פיגורטיביים שנעים בין המגוחך במפורשותו ("הנר של ג'פטו") למפחיד-חלושס: כתם שחור שעליו שתי השפרצות ספריי ירוק, והתוצאה: עוד גולגולת מסכנה, עלובה (שני צדי הציור מוצגים, אגב. אני דן באחורי). כמובן שהכל במודע. "גולגולת, שעון, נר... אלו אינם סמלים איזוטריים הדורשים פענוח מורכב, אלא סמלי יסוד של תרבות המערב, המפצירים: 'זכור את המוות'", כותב בן-דרור. הפורטל והנר הם שני קצוות שממסגרים את הטווח של השאר. הגוון השולט הוא ירוק זרחני שמדגיש את הנוכחות החומרית של הציור, מעמיד עוד מחסום שבן-דרור מתעקש שאיננו פורמליסטי. בסדר. לא פורמליסטי – אבל מעצבן אין בתערוכה אבסטרקט מוחלט; מנגד, בציור הנר שנראה (בכוונה, בכוונה) כמו קיטש שנמצא על מדרכה בשוק הפשפשים אחרי שנסגר, יוצאים ממרכז הלהבה קווים ישרים שבוצעים את הפריים. בעבודה הכי גיאומטרית סדרת מלבנים, זה בתוך זה, מהקטן שבמרכז כאילו בוקע אור לבן שהופך לקווים שנורים אל הקצוות. זה נראה מיסטי, אבל כל זה חסום ליטרלית וסימבולית על ידי גיאומטריה פיגורטיבית – על גבי מה שנראה כפורטל קורן לממד אחר מצוירת גדר שתי-וערב ירוקה מהסוג הבנאלי שאפשר לראות פה ושם במרחב היומיומי. גם הגולגולת המעפנה שהוזכרה קודם בוהה בעיניה הנוטפות מאחורי גדר כזו. לעומת זאת, יש ציורים שבהם התרחשות פיגורטיבית מפוענחת יותר או פחות חסומה על ידי קווים לבנים מופשטים, לאורך ולרוחב. הפורטל והנר הם איפוא שני קצוות שממסגרים את הטווח של השאר. הגוון השולט הוא ירוק זרחני שמדגיש את הנוכחות החומרית של הציור, כלומר מעמיד עוד מחסום שבן-דרור מתעקש שאיננו פורמליסטי. בסדר. לא פורמליסטי – אבל מעצבן. "האמנות כולה היא leap of faith אחד גדול", מסכם בן-דרור ללא פחד, "האם אתם מסוגלים לנתר?" מרגש – ושוב, מעצבן. ברור שאנחנו מסוגלים. השאלה צריכה להיות "האם אתם רוצים לנתר?" קשה לי להאמין שהתיאורים הנ"ל עושים למישהו חשק לעזוב כל מה שהוא עושה ולחוש לתערוכה. כשנכנסתי לגלריה וראיתי את התלייה הלא חיננית על הגדר אמרתי "אוי לא" בלב. התערוכה פשוט עומדת לה שם עם כל הרפיון העקיף הזה שמאחוריו, אני מאמין בכנות, כמיהה ממשית. אבל אני כופר בכך שהגיחוך המלנכולי הזה הוא האופציה היחידה, הסם המאלחש שמעלים לדור הזה את הפחד לפרק זמן שיאפשר חצייה של גדרות המודעות העצמית לצד השני שבו הוא רוצה משהו, מאמין במשהו. בזמן שהתערוכה עסוקה בלעצבן, בן-דרור כותב בישירות מפתיעה שהיא "כאילו מעמידה את הצופה במבחן"; שבסופו של דבר היא שואלת "האם אתה מאמין (באמנות)?" "האמנות כולה היא leap of faith אחד גדול", מסכם בן-דרור ללא פחד, "האם אתם מסוגלים לנתר?" מרגש – ושוב, מעצבן. ברור שאנחנו מסוגלים. השאלה צריכה להיות "האם אתם רוצים לנתר?" כלומר, באיזו מידה החלושס הגורדוני מסוגל להיות פתייני, ו/או: באיזו מידה הוא מבחן שאנו יודעים את התשובות שלו ופשוט אין לנו כוח לשבת עכשיו ולכתוב אותן. הנה הטוויסט בעלילה: בעוד שרוב הציורים נטענים בכוח רק כתוצאה מהתיווך של בן-דרור, כלומר הם לא יכולים לבד, הם זקוקים לעזרה, לקביים – שניים מהם דווקא כן יכולים, כן טעונים. שניהם זהים באופיים: משהו פיגורטיבי אך מסתורי, אפילו מיסטי, שעל גביו הקווים הלבנים שהזכרתי. באחד מהם זהו ספק ראש חסר קלסתר, ספק אבן שהזרחנות הירוקה נראית בוקעת ממנה, ולא נראית כפני שטח מרוססים בספריי. השני נקרא "הסנה הבוער". הסנה לוהט (בירוק) כשגריד מלבנים זהה להוא מהפורטל דוהה סביבו. הנה אותו צד שני, של האמונה, של הניתור – נוכח בציורים עצמם. הם לא חלושס. מה קורה פה? קורה משהו שמספיק כדי שאפסיק להתעצבן ואחליט להתיישב לכתוב את המבחן הזה ולהגיש אותו – לכם, הקוראים. עידו גורדון, "הללויה". גלריה II (משה מאור 2, קומה 1, תל אביב). ה' 12:00-18:00; ו', שבת 11:00-14:00. עד 18.5